הקדמה

הפרסומת הראשונה מהטקסט הבא היה כותב באיטלקי ב1969. בו יש אנליסיס של נושאים מרכזיים מהתנועת קומוניסטית בינלאומי, מרכזים בו הלמידות של התבוסה שלו בשנות ה 20, והשלטתו אחרי מכאן של הסטליניזם, דבר שהמפלגתנו, (באותה זמן השמאל הקומוניסטית מאיטליה), לא עזבה לעשות מאז כמעט 70 שנות.

לפיכך למפלגה שלנו, הנפילה של הסטליניזם לא מפתיע בכלל, בהפך היא חזתה ורצתה, היא תמיד היה מודע שהסטליניזם, מבחינת כלכלית, אמורה להיות האוטרקיה שהמדינות נחלשות חייבים לעבור בשביל להיפתח את הייצור קפיטליסטית לאומי ולנסות להתחרות עם המעצמות קפיטליסטיות הישנות.

לפי כך, הנפילה של הסוציאליזם המזויף הזו, ובאותו זמן שהקפיטליזם לא חסר לשלוט בשום פינה בעולם, לא אמור להיות התבוסה של הקומוניזם, להפך, אפשר להגיד שהוא ההנחה היסודית של הניצחון עתידי.

עם המהפכה הנגד הסטליניסטית והשיתוף פועלתה עם הקפיטליזם המערבי הישן, הוקטן לעפר הבוהק של המאבק הקומוניסטית שיום אחד עשה לזעזע את העולם. למרות שלא מצדיק את העלות הגבוהות שהיה לתנועה הפועלים העברה לקפיטליזם בארץ כמעט פיאודלית הזו שהולידה את המהפכת אוקטובר, מהפכה שעדיין זורחת בדרך המהפכנית, ברוכה הבאה את הפרולטריזציה של היצרנים רוסים.

בדיוק כאשר שינוי כזה ברוסיה לא היה מסוגל לתת יותר מעצמה הגיע הפתיחה וקריסה בעולם הקשה של התחרות הבינלאומית בין מדינות. מהשליטה רוסי-אמריקאי על העולם אנו עוברים, העובדות לאט לאט אומרים את זה, לשליטת אירו אמריקאי, שלקפיטליזם העולמי היא החלופה היציבה ושרמנית ביותר, לפחות א פריורי, כעימות בין אירופה וארצות הברית, עם שותפים אסיאתים או הרוסי, מתקרב אותנו, כנראה, עם מהירות גבוה יותר ליציא היסטורית של הקפיטליזם כדי לצאת במשברו, המלחמת העולם.

פרוגרמה של המפלגה

המפלגה הקומוניסטית האינטרנציונל מבוסס על עקרונות הבאים, שהוקמו בליוורנו איטליה ב1921 בנוסדה מהמפלגת הקומוניסטית איטלקית, חלק של האינטרנציונל הקומוניסטית.

1. במערכת החברתית הקפיטליסטית הנוכחית מתפתח התנגדות, תמיד בגובר, בין הכוחות הייצור והייחסים ייצור, שמביאה לניגוד אינטרסים ולמאבק המעמדים בין פרולטריון ובורגנות בשלטון.

2. הייחסים ייצור נוכחים שמורות על ידי הכוחה של המדינת הבורגנית, שהיא הגוף להגנה האינטרסים של המעמד הקפיטליסטית, ללא קשר הצורה של המערכת שנציגה והשימוש בדמוקרטיה.

3. הפרולטריון לא יכול לשבור או לשנות את מערכת יחסים הקפיטליסטיים של ייצור שהם הסיבה לניצולו ללא ההפחתה אלים של השלטון בורגנית.

4. הגוף ההכרחי של המאבק המהפכנית של הפרולטריון הוא המפלגת המעמדית. המפלגת הקומוניסטית, פוגש בתוכו החלק המתקדמת ונחושה ביותר בפרולטריון, מאחדת את המאמצים של המוני העובדים, הופכת את המאבק למען אינטרסים של קבוצות ותוצאות המותנות במאבק השחרור המהפכנית של הפולטריון. המפלגת יש בה המשימה להפיץ בין ההמונים התאוריה המהפכנית, לארגן האמצעים המהותיות של הפועלה, לנהל ההתפתחות במאבק המעמדי פרולטרי, הבטחת המשיכות היסטורי והאחדות בינלאומי של התנועה.

5. אחרי ההפחתה של השלטון קפיטליסטית, הפרולטריון לא אוכל לארגן את עצמו כמעמד שליט רק ואף עם ההרס של כל המנגנון המדינה הישן והקמתה של הדיקטטורה שלו, לפי כך, איסור לכל זכות ותפקיד פוליטי למעמד הבורגנית וכל האנשים שלה שישרדו מבחינת חברתי, ומבסס המוסדים של המערכת החדשה רק ורק במעמד הפרולטרי. המפלגת הקומוניסטית, שהמאפיין פרוגרמתי מבסס דווקא בהישג העקרונית הזה, מייצג, מארגן ומנהלת בצורה אחידת הדיקטטורה פרולטרית.

6. רק כוחה של המדינה הפרולטרית יכולה לפועל באופן שיטתי את כל המדיניות ההתערבות הבאות בכלכלה חברתי, שמהדליפים את מערכת קפיטליסטית בטובת ההנהלה קולקטיבי של הייצור והחלוקה.

7. כתוצאה משינוי כלכלי זה ושינויים שלאחר מכן של כל הפעילויות של חיים חברתיים, יהיה ביטול הצורך של המדינה הפוליטית, שיראה יקטן בהדרגה לניהול רציונל של פעילות אנושיות. בנוסף לעקרונות אלה היו עמדות יסודות של הארגון שלנו, גבי העולם הקפיטליסטי ותנועת הפועלים, הבאים.

8. לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים, במערכת החברתית הקפיטליסטית התחיל להתפתח, בתחום הכלכלי, המבוא של נאמנויות מונופוליסטית בין בעלים עסקים, כמו גם ניסיונות לשלוט ולכוון את הייצור וחלוקה לפי תוכניות מרוכזיות, אד להגיע לניהול מדינתי למגזרים שלמים של הייצור כולו. בתחום הפוליטית, העלייה מהפוטנציאל משטרתי וצבאי במדינה והטוטליטריות ממשלתית. כל זה, התחזק במחצית השנייה של המאה, משום שאפילו המדינות יותר מתקדמות לובשים מסכה פורמלי של הדמוקרטיה, ראשמית יותר מאי פעם, התהליך היה בלתי הפיך, ולעולם לא היו, אומרים את זה היום ואמרנו את זה אז, סוגים חדשים ממערכת חברתית, עם מאפיין של מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם, ופחות מזה חזרה למשטרים לפני בורגנים: אבל להפך, צורות יותר מדויקים של ניהול יותר ישיר ובלעדי של הכוח ושל מדינה על ידי הכוחות הקפיטליסטיים המפותחים ביותר. ההמשך אד הימים הנוכחים של אינטגרציה במנגנון המדינה הבורגנית של האירגונים עובדים, פרקטיקה דומה ממדינות פשיסטיות לפני מלחמת העולם השנייה, זה עובדה שמוכיח התהליך המדובר. התהליך הזה מוציא חוץ ממקומו, את כל ההסברים פציפיסטים של אבולוציה ופרוגרס של ההתפתחות המערכת הבורגנית, ומוכיחה התחזית של ריכוז ועמדות יריבות של כוחות מעמדיים. כדי שהם יוכלו להתחזק ולרכז עם הפוטנציאל המתאים האנרגיות המהפכניות של הפרולטריון, הוא חייב לדחות כדרישה שלו ואמצעי תסיסה, החזרה המדומה לליברליזם דמוקרטי ודרישה מהבטחות חוקיות, וחייב לחסל מאופן היסטורי השיטה של פועלה וחזיתות עם מטרות זמנים של המפלגת המהפכנית מעמדית, עם מפלגות בורגניות ושל מעמדיים בניינים כמו גם עם המפלגות פסאודו פועלים עם פרוגרמות רפורמיסטים.

9. מלחמות העולם האימפריאליסטיות הראו כי המשבר של התפוררות של קפיטליזם הוא בלתי נמנע, בתקופה איפה ההרחבה של הקפיטליזם כבר לא דוחף העלייה של כוחות ייצור, אף התנאי לצבירתו לעוד הרס אלטרני וכל פעם בגובר. המלחמות האלה גרמו עמוקים וחוזרים משברים בארגון העולמי של הפועלים, והמעמדיים השליטים היו יכולים להטיל הסולידריות הלאומית וצבאי עם צד אחד או אחר במלחמה. האלטרנטיבה היסטרי יחידה בשביל להתנגד למצב הזה הוא החזרה לקיים המאבק המעמדיים בתוך כל מדינה, אד להגיע למלחמת אזרחיים של המונים הפועלים לכיוון הנפילה כל המדינות הבורגניות ובריתות עולמים, עם החידוש של המפלגת קומוניסטית בינלאומי כמו כוח אוטונומי מכל שלטון פוליטי וצבאי.

10. המדינה פרולטרית, כמנגנון שלו הוא אמצעי ונשק להילחם בתקופה היסטורית ממעבר, לא מוציא את הכוח האירגוני שלה מקנוניות חוקתיים או תוכנית נציגותי. הביטוי היסטורית של אירגון שלה אד כה היה הסובייטים, ועדות עובדים, שהופיעו במהפכה הרוסי של אוקטובר 1917 בתקופה של התהארגנות חמושית של המעמד הפועלים תחת הנהגתו הבלעדית של המפלגה הבולשביקית, של כיבוש טוטליטרי של הכוח פןליטית, הפירוקה של האסיפה המכוננת, המאבק כדי לדחות ההתקפות חיצוניות מהממשלות הבורגניות ולחסל בתוך המדינה המרד של המעמדיים מדוכדכתים, מעמדיים הבינוניים, ובורגני צעירה וגם של המפלגות האופורטוניזם, בריתם של הנגד מהפכה בשלבים קרייטים.

11. הפעילות מעשית של שינוי כלכלי וחברתי מלאים בלתי אפשרי בגבולות מדינה אחת. ההגנה של המשטר הפרולטרי לסכנת של ניוון, בתוך כשלונות פוטנציאליות וקפלים בעבודה של שינוי חברתי, רק יכולים להיות מובטחים על ידי קואורדינציה מממושך בין המדיניות של מדינה פרולטרי והמאבק בינלאומי אחדותי של הפרולטריון של כל מדינה אחרת נגד הבורגנותה והמנגנון מדינתי וצבאי, מאבק בלתי פוסק במצבים של שלום ומלחמה, ובאמצעי של שליטה פוליטית ופרוגרמתי של המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית על המנגנונים של המדינת איפה המעמד פועלים הגיע לשלטון.

להגנתו של המסורת גדולה המרקסיסטית

על בסיס הפרוגרמת הזאת, המפלגת הקומוניסטית האינטרנציונל טוענת בשלמות העקרונית הדוקטרינה יסודי של המרקסיזם:

המטריליזם הדיאלקטי כמערכת ההשקפת העולם ושל ההיסטוריה האנושית, הדוקטרינות הכלכליות היסודות כוללות בקפיטל של מרקס כשיטת הבנה מהכלכלה קפיטליסטית, והניסוחים הפרוגרמתיים של המניפסט הקומוניסטי כדרכי היסטורי ופוליטי של השחרור המעמד העובדים העולמי. גם ככה, כל המערכת עקרונות ושיטות, של הניסיון המנצח של המהפכה רוסית, עבודה עיונית ומעשית של לנין והמפלגה הבולשביקית בשנים המחליטים של ההשתלטות ומלחמת אזרחים, ואת התזות הקלאסיות של הקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית, ייצוגים את האשרור, השיקום ופיתוח הבא, מערכת שהיום עושים לזרוח יותר ברור הלמידות של הגל הטרגי של רביזיוניזם שהחל ב1926 1927 תחת השמו של "סוציאליזם במדינה אחת" הגל הזו, שאנו מקשרים רק כמוקבל לשם של סטלין, היה המקור בלחץ של כוחות חברתיים אובייקטיביים ענקים ברוסיה לאחר הכושל הרחב בכל העולם של השריפה מהפכנית של אוקטובר 1917 – לחץ שלא האמינו חייב לשים גבול עצרה פרוגרמתית וטאקטי עם מספיק קדם וש, אפילו שלא היה יכול למנוע את ההפסד, היה עושה פחות קשה וסוער את החידוש של התנועה הקומוניסטית בינלאומי – והגל כזו היה עושה כל כך תוצאות קטלניות שהמחלה האופורטוניסט שסבל הקצר קיום של האינטרנציונל הראשונה, (סטיות האנרכיסטים), ושזרזתי השני לתהום של הצטרפות לברית הקדושת ולכן למלחמת האימפריאליסטית של 1914 (הדרגתיות, הפרלמנטריזם ודמוקרטיזם) כך היום, רגע לפני להכנס למילניום החדש, המצב של התנועה פרולטרי פי אלף ותר קריטי מאשר בימים הקריסה המהירה של האינטרנציונל השני בפרוץ מלחמת העולם הראשון. האינטרנציונל השלישי נולדה בשנת 1919 עם פרוגרמת שעם חזרת של יסודות הדוקטרינה מרקסיסטית, שוברת באופן בלתי הפיך האשליות הדמוקרטיות, ההדרגתיים, לפרלמנטרים ולפציפיסטים של השני (ש, בצד אחר, טבעו בשוביניזם ומיליטריזם הזויות ביותר בתקופת המלחמה), ולא לוקח שום חשיבות לתרומה ההיסטורית האדירה של לנין, טרוצקי והמשמר הישן הבולשביקית, ההכרה ש, במידה מסוימת, את הסכנה של פוף באינטרנציונל קומוניסטית הותוותה מההתחלה, בין בשיטה חפוזה מדי של הקמת המפלגות הקומוניסטיות, במיוחד מערב אירופה, או בין אם הטקטיקה אלסטי מדי בשביל לכבוש את ההמונים. השיטה והטקטיקה האלה, לאדריכלים אוקטובר האדום, לא התכוון ולא היו צריך להתכוון בשום אופן הנטישה של העקרונות בסיסיים של הכבוש הכוח אלימת, של ההרס של המנגנון המדינה בורגני פרלמנטרי ודמוקרטי, הקמתה של הדיקטטורה פרולטרית בראשות המפלגה, ואת המעשה שלה לא היה בהחלט חייב את ההשפעות הרסניות אם המהפכה, כצפוי, היה מרחיב מהר לכל העולם: אבל, כמו הודיעה השמאל הקומוניסטית איטלקית מאז הקונגרס השני 1920, באלה בפועל היה הסיכון ללקות בהשפעה השלילית ביותר על האיחוד לא בריא שלעתים קרובות נאספו על ידי איסוף, לא מספיק מחוסן כנגד האפשרות של נפילות מחדש סוציאלדמוקרטים, רק אחרי היה התחיל לגבות את הגל המהפכני. כפי שלצערנו זה קרה, מחזרה שמה בתמונה, נשלח, חוזר לעזוב לצוף, לא רק ולא כל כך הרבה האנשים אלק,המחלות הנימק של עבר קרוב מדי.

בין 1920 ו1926, השמאל מציע ההגדרה של פלטפורמה פרוגרמתית וטקטיקה יחידה שכולל כל הסניפים של האינטרנציונל, בנוסף להזהיר נגד הסכנות בתוך היישום של "הפרלמנטריזם מהפכנית" במערב, הסריח מדמוקרטיה מאז יותר ממאה. אבל במיוחד מתנגד, ראשון לטקטיקה של "חזית עממית פוליטי", ואחר מזה ל "ממשלת פעולי" (ופועלי ואיכרי) בגלל לזהותו כמגבש דו משמעי ומעורפל, בהבדל לבהיר "דיקטטורה של הפרולטריון", גינתה את שיטת הצטרפות ישירה לאינטנציונל של אירגונים עצמאיים של המפלגת הקומוניסטית מקומית והקבלה של מפלגות "אוהדים", ודחה גם את הנוהל להסתננות במפלגות פסאודו פועלים ואפילו בורגניות, כמו הקואומינטנג, או גרוע מזה, "חזיתות" אפילו זמניים עם מפלגות ידידיידים או עם עמדות רק לכאורה "דומיות". הקריטריון שבו השמאל היה בהשראה והוביל לעמדות האלה, היה והמשיך להיות ככה: התחזקות של המפלגות קומוניסטים אינה תלויה בתמרונים טקטיים או הופעות של רצוניות סובייקטיבים, אבל של ההתקדמות מהפכנית אובייקטיבי, שאין בה שום הגיון להמשיך קנוניים של התקמדות ליניארי ורציפה: ההישג של השלטון יכול להיות קרובה או רחוקה, בשניים מקרים, אבל במיוחד בראשון, ההכנה, ולהכין לשכבות פרולטרים רחבות פחות או יותר, אומר לדחות כל פועלה שעשויה ליפול לארגון הקומוניסטית באופורטוניזם דומה של האינטרנציונל השני, כלומר, בניגוד לחיבור בלתי ניפרד בין האמצעים למטרות, טקטייקות ועקרונות, מטרות מיידיים ומטרות הסופיות, שהתוצאה לא יכול להיות אחר מאשר חזרה לאלקטורלייזם ודמוקרטיזם בפוליטיקה, ולרפורמיזם בעניין חברתי. החל מ1926, ההבדלים הוברעו באופן ייר לתחום הפוליטי וזה היה הפיצול בין האימנטרנציונל והשמאל. השני הנושאים על השולחן היו "הסוציאליזם במדינת אחת" ואחר זמן קצר "האנטיפאשיזם". "הסוציאליזם במדינה אחת" הוא שלילה כפולה של לניניזם, כי עושה לעבור כסוציאליזם למה שלנין קרה "התפתחות קפיטליסטית בצורה אורופאי ברוסיה בורגנית צעירה וכמעט פאודלית", וכהרס הקשר הגורל של המהפכה הרוסי מהגורל של המהפכה פרולטרית עולמית. הוא הדוקטרינה של הנגד מהפכה: פנימית, מוצדק הדיכוי נגד המשמר הישנה מרקסיסטית ואינטרנציונליסטית, בראשון עם טרוצקי. מעבר לגבולותיה של ברית המועצות, עזר לריסוק של התנועות שמאל על ידי תנועות של מרכז, רב הזמן תנועות הסוציאלדמוקרטים שהצליחו להישאר, "שנכנעים בכל הקו הפוליטי מול הבורגנות" (טרוצקי).

ההופעה העקרי מהעזבה הזו של היסודות פרגרמתיות של המאבק הקומוניסטית עולמי, היה דווקא החלופה הסיסמה של הכיבוש מהפכנית של השלטון בשם הסיסמה להגנת הדמוקרטיה מול הפאשיזם, כמו שהשניים המשטרים לא הגיבו למטרה משותפת על שמירה המערכת הקפיטליסטית מול הסכנה על גל מהפכני מחודש של הפרולטריון, וחלופה בין אחד לשני לסירוגים ההגה של המדינה לפי הדרישות של הדינמיקה של המאבק המעמדים. התופעה אינה מתבטאת רק באינטרנצינל שלישי מאחר הנפילת הגרמני טרם הנצחון של היטלר ב1933, אבל גם אצל האופוזיציה "טרוצקיסטי", שלקח הסיסמה של "הגנה הדמוקרטיה נגד הפאשיזם", מהצגתו כאילו היה "שלב" לעבור פני להיות מוכנים לעלות דרישות מקסימליים של הפרולטריון המהפכני. בשני מקרים, זה הוביל להרס של המעמד הפועלים ככוח פוליטי מובהק עם מטרות מנוגדים לכל שכבת חברתית אחר. הוביל לגיוס של פרולטרים של מדינות שונות, ראשון להגנה של המוסדות הדמוקרטיים ואחר מכך להגנת הפטריאה. רנסנס והכעס של שנאות שוביניסטים, לבסוף, אפילו לפירוק הרשמי של האינטרנציול הקומוניסטית ולהדחקה הזמני של כל כמיהה ביישנית לשיקום.

הובילה המעמד הפועלים לרכב מדמם של המלחמת האימפריאליסטית 1939 1945, הכוחות החלשים של הקומוניזם הבינלאומי ואינטרנציונליסטית, אם היו שורדים ואיפו ששרדו, לא היו בעמדה להשפיע מצורה איזהשהוא על המצב: הצעקה "הפיכת המלחמת האימפריאליסטית במלחמת אזרחיים", הודעה ראשונה ב1914 של המהפכה רוסי של 1917, נפלה לתהום, ובבוז. התקופה לאחר המלחמת לא רק לא המשיכה את "התמים" תקוות של הרחבת של הקומוניזם המהפכנית בשימוש כידונים רוסים, אבל הוא ראה את הנצחון של סוג של נאו מדינתיות אפילו יותר גרועה של הימין באינטרנציונל השני, בגלל שהיה פעולת בתקופה קריטי של השיקום קפיטליסטית בכיוון לשיקום לסמכות המדינה (פירוז נשקיו לפרולטרים במסגרת פרטיזני), של ההצלה של הכלכלה לאומית (הלוואות לשיקום, הסכמה הספגנות בשם "האינטרסים עליונים" של המדינת, וכו’), ומאוחר יותר, ב"דמוקרטיות פופולריות", בטובת פופולריות", בטובת שיקום הסדר שעברי כסובייטית (ברלין, פוזנן, בודפשט).

כאשר התקופה של שיתוף פעולה "פתוח" בהגה של המדינה הסתיימה, המפלגות "קומוניסטים" מסונפים לקרמלין הפכו להיות רק "אופוזיציה" פרלמנטרית טהורה בין השותפים מלחמת ו"שלום" בעולם כל פעם יותר ויותר מלא של פלדה, משטרתית ופאשיסט. אבל רחוק מלמצוא מחדש את הדרך של לנין (דבר שמצד אחר לא היו יכולים לעשות אפילו עם, באופן היפותטי, היו רוצים) התדרדרו יותר ויותר לתהום של רביזיוניזם שלם של הדוקטרינה המרקסיסטית, אד שהגיעו לתחתית ועזבו להקדים ולאחל הסופו של הקפיטליזם (בנקומו בהפך ההתקדמות של הסחר הבינלאומי), ושל הפרלמנטריזם בורגנית, שהגנו נגד ההתקפות בורגניות שנראה לשכוח את העברו דמוקרטית "המפואר". ובשביל לעזוב להקדים אפילו עזבו להקדים, הרבה לפני לפתיחה מדינות של מזרח, את ההתפתחות של המאבק הזו בין "עולם סוציאליסטית" ו"עולם קפיטליסטית" שהסטליניזם צמצם את המאבק המעמדים, אחר שהסיסמה בופן בינלאומי הפך ל:"דו קיום ותחרות בשלום!". היום המפלגות האלה אפילו הדליפו את השמות שלהם לא מסוגלים ביותר זמן את השם הקומוניסטים שכל כך כבד להם, או עם בקושי עדיין שומרים, הוא בישביל עם חסר להמשיך בכיוונם שתמיד היה להם ולאלעזוב יותר מדי ללא שיטה לפועלים.

וזה ש, בסוף התחתון של התהום שבו, בציפייה לתחייה פרולטרית עתידית, עולה הזעקה: "פועלים מכל הארצות, תתאחדו!" ו"דיקטטורה של פרולטריון". הוא הצעקה שלנו.

לשיקום התאוריה המהפכנית המרקסיסטית

חזור אל "קטסטרופיזם"

מבחינת של הדוקטרינה הכללית של ההתפתחות ההיסטורית וחברתית, הניוון הפוליטי המלא של התנועה הקומוניסטית הישנה הוביל לויתור על ההשקפה "קטסטרופיסטית" של מרקס: לא הניגוד בין מעמדים, ולא התנגשויות בין מדינות, נוביל כבר – אמרו ואומרים היום – במאבק אלים, בעימות מזוין. ביסודיות, לתומכי הסוציאליזם דרך רוסי, הרבה לפני שייגיע המשבר במזרח אירופה, הפרספקטיבה הייתה של שלום בינלאומי שזכה לכינוי קיום בשלום (החלפה כהיום הוא השלום נקבע על ידי הקהילה בינלאומית, כאומר את המדינות חזקות ביותר), יחד שלום חברתי מובטח עם סיסמה השרמנית והריאקציונרי של ’דמוקרטיה חדשה’, אשר מסתמכת על "תכנון הדמוקרט" ’, ב"רפורמות מבניות" ו "המאבק נגד מונופולים". למעשה, "הקומוניזם" הסטליניסטי, שבמסגרתו כולל גם את האחרי סטלין לא היה יותר מהתנצלות על התקדמות, במידה שהיא תמכה בגידול בייצור ואת הפרודוקטיביות; לא עבר יותר מהתנצלות על קפיטליזם, ככל שהיא תמכה בגידול הסחר.7.

בניגוד לעמדות האלה, שהם רבייה בלבד של הבורגנות "המתקדמת" של אמצע המאה תשע עשרה, העמדות המרקסיסטים יישארו ללא שינוי: תחת קפיטליזם, עלייה ייצור ופרודוקטיביות פירש ניצול עבודה בעלייה על ידי קפיטל, עלייה לא פרופורציונלית בחלק של עבודה שלא שולמה, של ערך עודף. צרכת העובדי ו"השמירה" מאיפה המעמד פועלים מספקת עצמו במסגרת פרטי או חברתי(ביטוח מחלת, לזקנות, קצבאות משפחתים, כו’) יכולים לעלות, אבל באותה מידה עולים הגשה של המוצר לקפיטל, החוסר הוודאות של המצבם, מקושר לעליות והמורדות של הכלכלה השוק. האנטגוניזם מעמדי לא נחלש בכלל, במקום זאת, ייגיע למקסימום.

התרחבות סחר פירש הרחבת השלטון של מדינות מתקדמות על המדינות מתפתחות, כמו גם פרוגרסיבי כעס, מקביליות הוקמה בין מדינות מפותחים. מקשרים בין עמים השונים ויבשות ברשתות כלכלה עולמי יותר ויותר – מה שהיא באמת, למרות שלא רצונית, הישג – הרחבת כזו מציג באופן דיאלקטי היבט "שלילי" שכל האפולוגטים מעדיפים להתעלם: הכנת המשברים הכלכליים, ולכן פיננסית ותעשייתית, גם היום כמו אתמול, לא יכול להיות יותר שהמלחמת האימפריאליסטית. יתרה מזאת, חלק גדל של הכוח היצרני היום מבוזבז, לא בייצור של "מוצרים ושרותים" ש"הסחר הוגן" עם "אינטרסים משותפים" כל כך אהוב לאופורטניסטים של מערב ומזרח, "תורם" לכל "האנושות", אבל בינקומו בייצור של כלי נשק הרסניים שתפקידה הוא יותר כלכלית (מגזר הצטברות לספוג ייצור יתר) מאשר צבאי.

כך, מול ליותר קלאסיים טיעונים רפורמיסטים מרוסיה, עם סטלין ואחריו, העמדותיהם של מרקסיזם המהפכני היו ועדיין הם אלה שהיו בגיל של סוציאל דמוקרטיה: הקפיטליזם מודרני בעצם אינו מתאפיין (אנגלס כבר נצפה) על ידי "חסרה תוכנית" !, אבל בכל מקרה "התכנון" עצמו לבד, כל אחד שיהיו, זה לא מספיק למעשה לאפיין הסוציאליזם. אפילו לא הנעלמות (פחות או יותר ראלי) של הדמותו חברתית של הקפיטליסטי, שנועד להיות האופייני לחברה רוסית, עד שנפתח בשנות 80s ו 90s, מספיק כדי להוכיח את ביטולו של הקפיטליזם (מרקס כבר נצפה!) כי קפיטליזם הוא פשוט ההפחתה העובד המודרני לשכרי, ובמקום שהשכר קיימת, ממשיך להתקיים הקפיטליזם.

התנצלותו של קפיטליזם והרפורמיזם סוציאלדמוקרטי, שההתאחדותו היה אופייני ל"קומוניזם" מותג רוסי או סיני, יותר גרוע מרפורמיזם הקלאסי, מתאחדים בתבוסתנות ש, כהשתקפות פסיכולוגית ואידיאולוגית של ההתפוררות של הכח המהפכני של הפרולטריון, מנטרל את המרד שהתנצלות והרפורמיזם האלה יכולים לעורר בסביבות פועלים מסוימים. התבוסתנות כזה היא, במקום ראשון, לשלול למעמד הפועלים את האפשרות של התגברות על התחרות נרגזת שהיום מפרידה בה, להתקומם נגד העריצות של צרכנים שנוצרו על ידי ההשפע קפיטליסטי, ללברוח לטמטום שנוצר על ידי האירגון הבורגנית הרווחה ושעשועים, כמו גם ל"תרבות", על מנת להפוך למפלגה מהפכנית; ומקום שנית להודות, באופן משתמע או באופן מפורש, כי ההתקדמות כלי נשק הפכה למונופול בלתי ניתן להריסה לנצח, החזקה נורמלית של פוטנציאל צבאי של חברה על ידי מעמד השליט. כל העמדות הללו שקולים להתפטרותו של כל התקווה המהפכני נגד האומניפוטנטיות כעובדה, למרות שעבורנו מבחינה היסטורית רק זמני, של ההון. אנו מוצאים אותם מחדש בכל תקופה ראקציוני פוליטי וחברתית (כבוד אמונת תפל של הכוח הצבאי של האויב, שכבר התנגד אנגלס בזמנים של רובים ואקדחים "קונבנציונלים", בוז או אדישות ל"אטימות", "בורות", "חוסר אידיאליזם" של העובדים, כבר התנגד על ידי לנין וכל הפעילים מהפכנים); אבל כל תקופה מסופק עם הסיבות משוכנעות ועצמיים כדאי להאמין (פצצה אטומית ומימן, או כמו הספקולציות מרקוזיינים ודמים: הכוח בלתי התנגדות המשחית של "החברת הצרכנית!"). אלמנט מרכזי בכל ההפחדה האינטלקטואלית הזה הם מאוד חזקים אמצעים התקשורת שחוזרים פעם אחר פעם או מציעים בעקשנות שהיחיד האפשרי ופחות רעה הוא ההווה, בלי יכול לשלול מצדנו התוצאות, שהפכו ליפול הלוחמניות הפעולים לשפל ההיסטורי.

גם בזה, העמדות מרקסיסטים ממשיכים להיות אלה מתמיד: הקפיטליזם מפריד אבל באותו זמן מרכזת ומארגן לפרולטריון, בסוף ההתאחדות מתגבר מעל ההפרדת. הקפיטליזם משחית ומלחיש אבל, בלי לרצות, מחנך באופן מהפכנית לפרולטריון, ובסוף את החינוך מתקדם על המשחות. למעשה, כל את המוצרים המתוחכמים של "תעשיות פנאי" הם חסרי אימפוטנטים ללחסל את התסיסה הגוברת בחיים החברתית (עירונית וכפרית), כל כך אימפוטנטים כמו הכדורי רגיע מהרופאה מודרני בשביל להחזיר לבני אדם של החברת הקפיטליסטית, ההרמוניה ביחיסים מפני עצמו ואחרים, שה "חיים המודרני" – אפשר להגיד קפיטליסטית – מהרס. למרות, הרבה יותר שבמשחיתות האלה, הכוח של הקפיטל נמצא, היום כמו אתמול, בדיכוי מהיצרן עם הזמן היום העבודה, השבוע, השנה והחיים של עבודה. אבל הקפיטליזם חייב, בכוח, לגבלות באופן היסטרי את הזמן הזה. ועושה את זה באופן איטי, קמצנית, עם הרבה צעדים אחורה, אבל לא יכול להפסיק לעשות את זה, והתוצאות מזה, כשצפו כבר מרקס ואנגלס, תיהיה בלתי הפיך מהפכנים, עם חושבים בצד שחר שהקפיטליזם מחוייב מחנך (ואותו רגע שמנסה לטמטם. למה לא?) לאלה שיגיעו להיות את ה"קרברים שלה". בגלל זה, גם בפרספקטיבה מפיצוץ אתידי קרוב סוג של המשבר 1929, שמוביל לתנאי של פרולטרי ל"עובד בורגנית" נוכחית, או גם בתקופה היסטורית ארוך של הרחבה ו"שגשג", הדיאלקטיקה עצמה של החברת הנוכחי מגלה שצריך להיות מישהו שעושה באופן פתוח התבוסתנות (כמו באמת הם, עם הצורות לכל אחד, המאויסטים, הגאבריסטים, קסטריסטים, כו’) בשביל להגיע למסקנה שהחסר אירגון הנוכחי של הפרולטריון הוא רשעה היסטורית סופית, אימפוטנציה "סוציולוגית קבע" כדי לשקם את המפלגה והאינטרנציונל מעמדית, ולכן הצורך ששכבות חברתיות אחרות או קטגוריות סוציולוגיות (חקלאים, סטודנטים ואחרים) נתפסו את מקומו של הפרולטריון באוונגרט של המהפכה חברתית. עם יותר סיבה היא אבסורדית להאמין ש, עם הכח החברתי הגדול יותר מאשר שהתפתחותו של הקפיטליזם עצמו נותן למעמד השכירים, הוא הפך באימפוטנציה בשביל לבצע את המשימה הראשונה של כל מהפכה חברתית היה לו בהיסטוריה: פירוקו של האויב המעמדית ובעלות טוטליטרית של הפוטנציאל הצבאי שלה.

חזור ל "טוטליטריזם"

מהפכנית מבחינת פוליטי וחברתי, עם הניצחון סופי של הדמוקרטיזם מעל הדוקטרינה מהפכני של הפרולטריון בתנועה הישנה הקומוניסטית, הגיע להציג את המטרה "התנגדות לטוטליטריזם" כמטרה של הפרולטריון ושל הכל השכבות חברתיות מדוכאים על ידי ההון.

בשעה לתת את הנטייה זו, שביטוי היסטורי ראשון הוא האנטי פשיזם מלפני המלחמת העולם השני ומהלך המלחמה, לא חסכו מאמץ אף אחד מהמפלגות מקשרים למוסקבה (קצת משנה עם מנותקים מהשליטה שלו, כמו הסינית), שהובלו בשלילה של המפלגת האחת, צורה ללא ספק קומוניסטית ולניניסטית מתמיד, זקוקה להנהיג המהפכה ודיקטטורות פרולטריות הדספוטית שלה, ולכן,, שלא עושה לעצמו שום דגל של הדמוקרטיה לא "פרמלי" שום דגל של הדמוקרטיה לא "פרמלי" ולא "אמיתית". בינקומו ב"דמוקרטיות פופולרים" של הנקרא "עולם סוציאליסטית", הכוח היה בידו של "תחיזות" פופולרים ולאומיות, או של מפלגות או "ליגות" שבאופן מפורש מהצגים בלוקים של יותר מעמדות, המפלגות ה"קומוניסטיות", בעולפ הבורגנית, עשו הדחייה חגיגית של הדוקטרינה של אלימות המהפכנית של מעמד כיחיד דרך לשלטון, ושל הדיקטטורה על ידי המעמד דרך המפלגת הקומוניסטית כדרך יחיד לשמור אליו, הבטיחו ליוקרתיים שותפים, סוציאל קמוקרטים, נוסרים ואחרים, "סוציאליזם" מנוהל באופן שותך עם מפלגות אחרות שמהצגים ל"עם". קבלה בברכת חיובי על ידי כל האויבים של המהפכה הפרולטרית שב"קומוניזם" של הסטליניזם נדחתו נדחתה כל משמזכיר ל אוקטובר אדום", את הנטייה הזו לא היה רק מתבוססת אלה גם אשליה. הפרולטריון, בזמן שלא טוען לעצמו שום חופש תחת משטר דספוטי של ההון, ולכן, לא לעשות שלה הדגל של הדמוקרטיה לא ’פורמלי’ ולא ’אמיתית’, טוען כחלק מהפרוגרמת שלה היא החיסול של כל החופשיות בשביל הקבוצות חברתיות עם קשר לקפיטל במסגרת של המשטר דספוטי ש, מיד אחרי הכיבוש השלטון, הוא יעשים על הנענד מנוצח. עו הבורגנות מסתתרת הדיקטטורה שלהמאחורי ההצגה דמוקרטי – שמצדה אין כבר בתחום הפוליטי שום מאבק מעמדים אנטגוניםהפף פרטים חופשיים ושוויים שמדברים ביניהםמ, מאבק בין דעתות יותר מאשר כוחות חברתיות ופיסיים מפרידות בין סתירות בלתי פיטור – הקומוניסטים, מאז הזמנים של המניפסט ’עין להם מה להסתתר’ טוענים באופן פתוח שההישג מהפכני של השלטון, הקדמה הכרחי בשביל השינוי חברתית, הוא השליטה הטוטליטרית של המעמד לפני דכיא, בהציג במפלגתו, על המעמד לעבר מנצלת.

הטוטליטריזם נגד היא דרישה מהמעמדות האלה שמזזים על אותו בסיס חברתי שהמעמד הקפיטליסטית (הפרשת פרטית על אמצעי ייצור ומוצרים), שגם הם מדוכאים, היא האידאיולוגיה – כללי לתנועות שונות של ’אינטלקטואלים’, ’סטודנטים ’, כו’ של המינסטרם סובל – של הברגנות הצעירה והבורגנות בינוני העירוני והכפרי נצמדה למיתוסים של ייצור קטן ריבונותו של הפרט ו "הדמוקרטיה הישירה" שיודע שהם נידונים על ידי ההיסטוריה אבל בכל זאת מנסה להציל באופן נואש. לכן זה יחד בורגני ואנטי היסטוריומשתי סיבות אלה אנטי פרולטרית. החורבה של הבורגנות הצעירה תחת המכות של פטיש מההון הגדול היא בלתי נמנעת באופן היסטורי, ובאופן חברתית הוא – בצורה קפיטליסטית, אכזרית ואיטי באותו זמן – צעד קדימה לקראת מהפכה הסוציאליסטית במידה שעושה מבצעית האמיתית ויחידה תרומה היסטורית של הקפיטליזם: הריכוז הייצור, סוציאליזציה של הפעילות יצרניות. הפרולטריון, אשר בתמורה (גם אם אפשרי) לצורות פחות מרוכזות של ייצור אינו יכול שלא לראות את הרחקה של המטרתו, ייצור ואספקת של המוצרים כולו חברתיים, לא מכיר כמשימה שלה, לא ההגנה של הבורגנים הצעירים נגד הבורגנות גדולה (יחד אויבים לסוציאליזם), ולא השימוש בפוליטיקה מהפלורליזם פוליטי וה"ביזור" שאין לו שום הגיון בשביל להסכים איתם בבחינה פוליטי וכלכלית.

כפי שהיה, והוא סיסמא ריאקציונרית, "המאבק נגד המונופוליזם" בהגנה על ייצור קטן, גם היו והם ריאקציונרית כל התנועות האלה – או על ידי השתקפות של האידיאולוגיות זעירות בורגנית, או לא הבנה בתגובה לקורס ניווניות של המהפכה הרוסית(פירשה לא כתוצאה מהמחסור בהרחבה הבינלאומית של המהפכה הפרולטרית והנטישה של האינטרנציונליזם קומוניסטי בסיבה הזו, אבל כ ההשפעה של ההקמה מההתחלה של דיקטטורה טוטליטרית, ולכן לא דמוקרטי) – רואים בתהליך המהפכני כמו השתלטות הדרגתי של איי ה"כוח" פריפריים, באמצעות ארגונים הפרולטרית במקומות עבודה שמהצגים את "דמוקרטיה ישירה" (כמו בתאוריה של גרמשי ואורדינוביסטים של ועדות מפעל), שמתעלמים מהבעיה של כיבוש כוח פוליטי, חיסולה של המדינה הקפיטליסטית, ולכן גם ממפלגת כגוף שמרכזת המעמד, או שהציגו כ"סוציאליזם" הישג כמערכת על בסיס חברות מ"ניהול עצמי", כל אחד עם התוכנית שלה דרך האנלוגיים ארגונים של "החלטת מלמטה", (תאוריה יוגוסלבית ניהול עצמי), בכך מהריסים בשורש האפשרות של "ייצור חברתי תחת ביטחון סוציאלי" שבמרקס הצביע על "הכלכלה הפוליטית של מעמד הפועלים", וכי רק אפשר להישג מעל האוטונומיה של התא היצרני מבסיס של הכלכלה הקפיטליסטית ו"השליטה העיוורת" של השוק בשבו הם מוצאים את אלמנט חיבור היחיד, כאוטית ובלתי צפוי לא לפני ולא אחרי תפיסת השלטון, לא בפוליטיקה ולא בכלכלה, הפרולטריון המהפכני עושה ולא יכול לעשות שום ויתור לנגד טוטליטריות, שהוא גירסה אחרת של הנגד אוטוריטריזם האידיאליסטי ואוטופי שמרקס ואנגלס גינו בפולמוס הארוכה עם האנרכיסטים, ולנין במדינת והמהפכה הראה כמשולב ברפורמיזם הדמוקרטי ההדרגתי. ביחס ליצרנים קטנים, הפרולטריון הסוציאליסטי לא ישתמש באכזריות שהוכיח הקפיטליזם לאורך ההיסטוריה שלה; אבל ביחס לייצור הקטן וההשתקפויות הפוליטיות, אידיאולוגיות והדתיות שלהם, פעולה תהיה בצורה יוצאת דופן יותר מכריע, מהיר ובסופו, טוטליטרי. הדיקטטורה הפרולטרית תחסוך האנושות כולה הכמות האינסופית של אלימות וסבל תחת קפיטליזם היא הלחם היומי שלהם, אבל יכולה לעשות זאת רק ברגע שלא יהסס להשתמש בכוח, הפחדה ו, במידת צורך הדיכוי ביותר נגד כל קבוצה חברתית, גדולה או קטנה, המעכבת את הגשמת משימה ההיסטורית. לסיכום, מי שמקשר את הרעיון של סוציאליזם בצורה כלשהי של ליברליזם, דמוקרטיזם, ניהול עסקי, המקומיות, רבה מפלגתית, או גרוע יותר, נגד מפלגת, כמו עשו מצורות שונות התנועות "אנטי רוסים" שפותחו בתוך תנועת העבודה, כתוצאה מהנגד מהפכה הסטליניסטית המעוות, יוצאה מכל דרך ההיסטורי, חוץ מהדרך שמוביל לשיקום המפלגה והאינטרנציונל הקומוניסטית טוטליטרית.

חזור על אינטרנציונליזם

מאז 1848, לכן מהופעה שלא במקרה כותרותו, ללא מפרטים לאומים, המניפסט הקומוניסטי, הקומוניזם המאבק לשינוי המהפכני של החברה הם מעצם בינלאומית ואינטרנציונליסטית: "העובדים אין מדינה", "הפועלה בשיתוף, לפחות במדינות מתקדמות, היא אחד התנאים הראשונים לשחרור הפרולטריון". באקט של התאגדות בשנת 1864, האיגוד הבינלאומית של העובדים טען בכללים ראשים, העובדה ש"כל המאמצים כדי להשיג את המטרה הגדולה של שחרור הכלכלי של המעמד הפועלים לא הצליחו אד כה, בגלל חוסר סולידריות בין קטגוריות רבות של העודים בכל מדינה והחסרה של אחדות אחווה בין המעמדים פועלים במדינות שונות", וצעק עם כל הכוחו: "ששחרורם של העובדים הוא לא בעיה מקומית או לאומית, אלה בעיה חברתית שמכולל את כל המדינות שקיים החברה המודרנית, שפתרונו תלוי רק בין השיתוף הפועלה מעשית ותאורתית של המדינות מתקדמות". בשנת 1920 האינטרנציונל הקומוניסטית, נוסדה על ידי המאבק ארוך של השמאל אינטרנציונליסטית עולמי להפך המלחמת האימפריאליסטית למלחמת אזרחיים, ברפובליקה דמוקרטי ביותר כמו גם בביותר אוטוקרטית של האימפריות או מונרכיות חוקיות ופרלמנטריות יותר, חידשו ועשה כעצמה הכללים של האינטרנציונל הראשונה והכריז ש"האינטרנציונל העובדים החדש הוא נוסדה כמטרתו הארגון של פעולות שותפיות של הפרולטרים של מדינות שונות, שיש להם מטרה אחד ויחידה ההפחתה של הקפיטליזם, ההקמה של הדיקטטורה של פרולטריון והרפובליקה בילאומית של סובייטים לחיסול טוטלי המעמדות והישג הסוציאליזם, כשלב ראשון של החברת הקומוניסטית", והוסיפה ש"המנגנון אירגוני של האינטרנציונל קומוניסטי חייב להבטיח לעובדים של כל מדינה האפשרות לקבל בכל רגע הסיוע הביותר אפשרית של הפרולטרים מאורגנות של המדינות אחרות". הקו של המסורת גדולה זו נשבר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מצד אחד על ידי התאוריה והפרקטיקה של "סוציאליזם במדינת אחת", ומצד שנית, ההדלפה המאבק על דיקטטורה הפרולטרית ולשים במקום המאבק על דמוקרטיה נגד פשיזם. ההוראה הראשונה ניתקה את גורלה של המהפכה הפרולטרית המנצחת ברוסיה מהתנועה המהפכנית בעולם, שם תנאי להתפתחות המהפכה עולמית לאינטרסיים מדיניים משתנים ושל מעצמה של המדינת סובייטית. ההוראה שנית, בגלל להפריד העולם בין מדינות פאשיסטיים ודמוקרטיים, להוראות לפרולטרים ממוסגרים במשטרים טוטליטרים להלחם נגד השלטונתם, לא לכיבוש המהפכנית של השלטון, אבל בשביל השיקום של המוסות הדמוקרטיים ופרלמנטריים, ולפרולטרים ממוסגרים במשטרים דמוקרטיים להגן לשלטונתהם שלהם ו, במידה הצורך, להכריזם במלחמה נגד האחים מהצד שני של הגבול, מקושר ככה הגורל של המעמד הפועלים על הגורל של ה"מולדות" והמוסדות בורגנים. במצב כזה, שלא לדבר על הרגע הנוכחי, האינטרנציונליזם הופחת למילה עוד יותר ריקה ורטוריקה ש"אחווה בינלאומית של עמים" שמרקס בביקורת לתכנית של גותה באלימות נזפה לפנים למפלגת הפועלים הגרמנית כ "הושאל מהליגה הבורגנית לשלום ולחופש". שום סולידריות הבינלאומית אפשרית – ושום סולידריות בינלאומית יעילה למעשה היה מעולם, גם בתקופות של מתח חברתי גבוה (שביתות כורים בלגיה ונמל באנגליה, מרד הפרולטרים שחורים בתעשיית הרכב האמריקנית, שביתה כללית צרפתי בשנת 1968, וכו ’) – מהרגע שהכריז שכל הפרולטריון ומפלגה "קומוניסטיים" במדינות שונות צריכים לפתור והם היחידים "מוסמכים כדי לפתור" הבעיות מיוחדות שלהם, וכל אחד מהם הוקם מפינה "פרטית", כמגן של מוסדות ומסורות פטריוטיים, של הכלכלה הלאומי, ואפילו "גבולות" הקדושים. לשם מה, מצד שני, האינטרנציונליזם, לא של מילות, אלא "מעשים" (לנין), אם ההודעה של "המפלגות החדשות" לעולם הייתה של דו קיום בשלום והמאבק לחיקוי בקרב בין הקפיטליזם ו"סוציאליזם" :?

התנועה הפרולטרית נולדה מחדש עם מלוא התכונות ההיסטוריות שלה, בתנאי שמכירה שהכל מדינה הדרך היא יחידה לשחרורה, ולכן יחיד צריך להיות את מפלגתו, בדוקטרינה, העקרונות, הפרוגרמה, כללים פועלה, ולא קבוצת היברידית של פרוגרמות סותרות, "אבל עברה בטוחה וארגוני של כל הדחפים פרטים מנועים על ידי האינטרסים של קבוצות של פרולטרים, מופרדות בין קטגוריות תעסוקתיות ועל ידי שייכות למדינות שונות, בכוח סינטטי יחיד שפועלת למהפכה עולמית" (פלטפורמה פוליטי של המפלגה, 1945).

* * *

התפטרותו של התנועה הקומוניסטית של המשימות מהפכניות הבינלאומיות, מופיעה עם אותו קשיחות במלאה ומבישה עזבה שלֹ העמדת קלאסי של מרקסיזם, מול המאבקים הקושרים של עמים קולוניאליים בניגוד לדיכוי האימפריאליסטית, מאבקים שהופעו אספקטיים של אלימות קיצונית לאחר המלחמת השנית, ברגע שהפרולטריון מקושר לרכב שלֹ ה’שיקום’ בורגנית. ממול המאבקים מזוינים של העמים הקולוניילים שכבר אחר המלחמת הראשונה הופרעו לאימפריאליזם, ב1920 בקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית ובקונגרס הראשון של העמי המזרח התווה את הפרספקטיבה הגדולה של אסטרטגיה גלובלית יחידה כדי לקשר התבוסתנות של התקוממות חברתית במטרופולינים האימפריאליסטית עם מרד לאומי בקולוניות. מרד זה, בראשותו פוליטי של בורגנות קולוניאלית צעירות, אף דבק במשימה אחדות ועצמאות לאומיות, לעומת זאת, בסיטואציה פוליטי ש’ניתן בסדר היום בכל העולם הדיקטטורה של פרולטריון’ (לנין)’ בצד עחד ההתערבות פעילי במאבק של הצעירות מפלגות קומוניסטיות פוליטי ואירגונית באופן עצמאי, בראשו של המונים גדולים של פרולטרים וחקלאים, בצד אחר, ההתקפה הפרולטריון העירוני נגד הערים של הקולוניאליזם, היו יכולים להפך את המפלגות לאומניות מהפכניות, ולהפך מהפכות בורגניות בפרולטרית, על פי התוכנית של המהפכה בקביעות שתוארה על ידי מרקס ומיושם על ידי הבולשביקים ברוסיה פיאודלית למחצה -1917. אבן הפינה של אסטרטגיה זו הייתה, ולא יכולה להיות אחר, שהפרולטריון המהפכנית מהמדינות ’יותר מתקדמות’, לכן מתקדמים באופן כלכלי, לסיבה שהנצחון ורק הנצחון שלהם מאפשר למדינות פחות מתקדמות של העולם הקולוניאלי לעבור את הפיגור היסטורית מהאיחור: בעל במערב של השלטון ואמצעים ייצור הפרולטריון הערוני היה עשו שותף לזה לכלכליות של האקס קולוניות על ידי ’תוכנית כלכלי עולמי’ ש, לא היה חייב מדיכוי או כיבוש, שום השמדה או ניצול; יאת העמים קולוניאליים, תודה ל’הכפפה של ההאינטרסים מיידיים של המדינות בין הוא זכתה המהפכה לאינטרסים הכלליים של המהפכה בכל רחבי העולם ", הם יצטרכו לסוציאליזם בלי לעבור את זוועות של שלב קפיטליסטי, יותר פראי בזמן יותר הוא מוגבל לשרוף שלבים כדי להגיע לרמה של המדינות המפותחות ביותר.

מכל המבנה האדיר הזה, החל מאנות 1926 1927 כאשר החליטו הגורלות של המהפכת הסינית, האופורטוניזם לא השאיר דבר אחד במעמד. בקולוניות המפלגות המזויפות קומוניסטים, בעקר אחרי המלחמת העולמי שנייה, רחוק מ“להציג בראשו של ההמונים מנוצלים’’ כדאי להאיץ את ההפרדה מהחזית של כמה מעמדות מאחדות תחת הדגל של העצמאות לאומית, עמדו מאחורי הבורגנות המקומי ואפילו מאחורי מעמדות ואירגונים פאודליים ’נגד אימפריאליזם’’, או, כאשר הישגו השלטון, מהצגו הפרוגרמת פוליטית של הדמוקרטיה חוקתית, פרלמנטרית ופלורליסטית, ’שחכוּ’ מהטענה בנושאה הראשי העניין של הבעלות’, ולהמשיך לפחות בלהחרמה ללא פיצוי של האדמות עצומות של בעלי קרקע (צמודות חיוני לבורגנות המסחרית ותעשייתית, ודרכם, עם אותו האימפריאליזם), אף פעם לא שם את הפרולטריון המקומי הצעיר אבל מנוסה ומרוכז מאוד בחוד החנית של המוני האיכרים וחצי הפרולטרית, שחיו במשך מאות שנים בעוני מחפיר, כדי לנער מעליהם יחד את העול של הון. במדינות האימפריאליסטיות, בצד אחר, ויתרו על העקרונות של מהפכה אלימה והדיקטטורה של הפרולטריון, נופל אף יותר נמוך מהרפורמיסטים של האינטרנציונל השני, הם מגובלים, בצרפת במחצית השנייה של מלחמת עצמאות אלג’יריה וארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם, להפעיל "שלום" ו "משא ומתן" ולשאול את הממשלות כי "הכרה רשמית ופורמאלית גרידא של שוויון ועצמאות" של מדינות צעירות, ש האינטרנציונל השלישי היה מתלונן באש חתומה כסיסמא צבועה של "דמוקרטים בורגנית שמתחזים לסוציאליסטים".

התוצאה של ערפול המוחלט של הפרספקטיבה המרקסיסטית של מהפכות הכפולה הייתה, שהפוטנציאל העצום נעולים במהלכים מצוינים ולעתים עקובים מדם, שמשקל כבד כזה היה תמיד ורק על ידי מיליון פרולטרים ואיכרים עניים, התבזבזו: במדינות עצמאיות באופן רשמי, היום נימצאים בשלטון בורגנות חמדנים, מושחתות ועקוב מדם מוכנות יותר לצד עם "האויב" אתמול, האימפריאליזם, במידה שמודעים יותר מהאיום שמגיע מההמונים מנוצלים של עיר ובכפר; עוד ההון ללא פגע במטרופולין לשעבר, נכנס מחדש לאדמות שנכפו החוצה בצורה מחפירה באמצעות הלוואות סיוע ’והסחר של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. באותו הזמן, השיתוק של התנועה המהפכנית הפרולטרית והקומוניסטית בערים של האימפריאליזם, נתנה סוג של צדקה היסטורית לתאוריות מנוונות המאואיסטים, של קסטרו ושלֹ צ’ה גווארה, שמצביעים ברפאים מהפכות איכרים, פופולרים או ליברטריאם, כהדרך היחידה להוצאה של ביצת חוקתית ופציפיסטית. בנקודה ההזווי הגיע והיה חייב להגיע העזבה של הדרך אינתרנציונליסטית.

אבל כפי המפלגות שטענו להיות בצד מוסקבה או בייג’ינג התכחשו כבר בתקופה הסטליניסטית, האינטרנציונליזם חייב בגורלו להופיעה שוב, כי נימצאה בעובדה שלֹ כלכלה ומערכת סחר יותר ויותר עולמים, מצורה ש, הסוף של המשכנתא לאומית שהתחזק בקולוניות החזית המאוחדת של כל המעמדות, התיעוש נאלצה צעדות, והשינוי המהיר של המבנים הפוליטיים והחברתיים שלה, אינו יכול שלא להחזיר בכל מקום את סדר היום הנושא של מלחמת מעמדות ודיקטטורה של הפרולטריון, ונותן מהיום למפלגת הקומוניסטית האינטרנציונל המשימה לעזור לצעיר מעמד הפרולטרית מקומית מהנקראה עולם שלישית להפרד בהחלט הגורלו מהשכבות חברתיות בשלטון, ולקחת העמדה שכבש עם מאמצים גדולים בצבא העולמית של המהפכה קומוניסטי.
 
 
 

חזור לפרוגרמה קומוניסטית

באספקט פרוגרמתי, ההבנה שלנו של הסוציאליזם מבדילה מכל האחרים בעקר בטענות של הצורך מהפכה אלימה בהקדמה, ההרס מוחלט של כל המוסדות של המדינה בורגנית, והנוסדה ממנגנון מדינתית חדש בניגוד על ידי מפלגת יחידת: שהכין, התאחד ונהג לנצחון התקיפות הפרולטרים נגד המשטר הישן.

אבל, כך שדוחים את הרעיון של מעבר הדרגתי ושקט מקפיטליזם לסוציאליזם ללא מהפכה פוליטי, כלומר, ללא הרס של הדמוקרטיה, גם דוחים הרעיון אנרכיסטית אשר מגבילה את המשימות המהפכה להפחתה של השלטון המדינה הקיימת. למרקסיזם האורתודוקסי המהפכה פוליטי פותח תקופה חברתי חדשה שחשוב להגדיר מחדש את השלבים העיקריים.

1. שלב המעבר

מבחינה פוליטית, זה מאופיין על ידי הדיקטטורה של הפרולטריון; מבחינה כלכלית שורדים צורות ספציפיות קשורות לקפיטליזם: חלוקה מסחרנית של המוצרים, למרות שהם מתעשייה גדולה;ובמגזרים מסוימים, במיוחד חקלאות, ייצור של סוג חלקתי באדמה.

צורות אלה ניתן להתגבר רק על ידי צעדים דספוטיים של השלטון פרולטרית: עברה לשליטתו כל המגזרים באופיין כבר חברתי וקולקטיבי,(התעשייה גדולה, חוות גדולות, הסחר הגדול, תחבורה, וכו ’); ביצוע של מערכת מקיפה של חלוקה עצמאית של סחר פרטי, אבל שעובד, לפחות בהתחלה, על פי קריטריונים מסחריים. בשלב הזה, למרות, המשימה של המאבק הצבאי גוברת על שלֹ אירגון כלכלי וחברתי חדש, אלא אם כן, כנגד כל התחזית הרציונאלית, המעמד משולט בפנים ומאימה בחוץ מוותר על כל התנגדות מזוינת. המשך השלב הזה תלוי, מצד אחד, מהמשמעות הקשיים שהמעמד הקפיטליסטית מצליח ליצור לפרולטריון מהפכנית, במצד שנית, היקף העבודה האירגון מחדש, שעומד ביחס הפוך לשלב שהגיע הכלכלה והחברה בכל מגזר ומכל מדינה, ולכן נראית יותר פשוטה במדינות מתקדמות.

2. שלב הסוציאליזם הנמוך (או שלב סוציאליסטי)

זה נובעת באופן דיאלקטי מהשלב הראשון. המאפיינים שלה הם: המדינה הפרולטרית בשליטה מכל המוצרי הסחר,אם כי עדיין מתקיים מגזר של יצרנים קטנים; זו היא התנאי למעבר לחלוקת שאינו כספי, אבל שעדיין שומר אופייה של חילוף, בגלל שהחלוקת של מוצרים ליצרנים תלויים במתן עבודתם, בוצעה על ידי ’עבודת שוברי’ שחילקו. מערכת כזו שונה באופן מהותי מהשכר, שקושר את העובד במבוסס בערך של הכוח העבודה שלו,שחופר פער גודלת בין את חייהם של יחידים ואפשרויות ועושר חברתית: שום דבר לא עומד בין הצריכים וההישג שלהם,למעט החובה לעבות עבור כל האנשים כשירים, כל התקדמות חברתי, תחת המשטר קפיטליסטית עומדת כשלטון עוין למעמדים יצרינים, בשביל הפרולטריון, הופך מיידי לאמצעי אמנציפציה לכל מין אנושי. איכשהו זה עדיין במידה מסוימת מצורות שירשו באופן ישיר מהחברה הבורגנית:’אותה כמות של עבודה שנתנה העובד לחברה בצורה זו, הוא מקבל בחזרה בצורה אחרת. מלכה כאן, באופן ברור, שאותו העיקרון שמסדיר את חילופי סחורות, במידה זה שהוא חילופי שווים (...) לפיכך, הזכות ממשיך להיות כאן, בעיקרון, הזכות הבורגנית, למרות שהעיקרון והפועל הם כבר לא מושכים את השיער שלהם, כאשר במשטר חליפין של סחורות, חילופי שווה לא ניתן יותר כממוצע, ולא במקרה פרטי. למרות ההתקדמות הזו, זכות שווה עדיין בתוחה ממשיך ההגבלה בורגנית. הזכות של המפיקים היא פרופורציונלית לעבודה שהם ניתנו (מרקס: ביקורת על תכנית גותה). מעל לכל, העבודה ממשיכה להופיע כמגבלה חברתי, אם כי פחות ופחות המדכאת במידה שתנאי העבודה הכללי משפרים.

בצד אחר, העובדה שהמדינה פרולטרית יש את אמצעים העיקרים של ייצור מאפשרת (לאחר ההסרה דרקוני של כל ענפי משק חסרי ערך או אנטי חברתית, שהתחילה בשלב מעבר) לפיתוח מואץ של המגזרים שנשחטו על ידי קפיטליזם. כי הם בעיקר דיור וחקלאות: יותר מזה, מאפשר ארגון גיאוגרפי מחדש של מערכת היצרנית, שמתקדם לביטול הניגוד בין העיר והכפר, ולהקמתה של יחידת ייצור אחת לפחות ברמה היבשתית. האירגון גיאוגרפי מחדש מאפשר השילוב של המשקים הקטנים בייצור חברתי, בזכות ליתרונות שמעניק המדינה הפרולטרית תספק במידה שמקבלים הצעד ללצורות מתקדמות יותר ומרוכזים יותר של ייצור, ברגע שיש לו המונופול היעיל של ייצור תעשייתי. בכל אופן, כל התקדמות שנעשתה בדרך זו היא ביטול התנאים הכלליים ש, מצד אחד, מתוחות לנשים, לעבודות בית אי יצרני וקטנוני, ומצד שנית, מוגבל לחלק גדול של מפיקים לפעילות פיסיים באופן טהור, בצורה שעושים מהעבודה אינטלקטואלי זכות חברתית ובעלות מכל הנכסים של ידע מדעי נמצאים בידיים של רק סוג אחד של חברה. בדרך זו, בנוסף לביטול מעמדות ביחסיו עם האמצעי הייצור, הביטול של הקצאה הקבועה של משימות חברתיות מסוימות לקבוצות אנושיות מסויימים .
 

3. שלב הסוציאליזם העליון (או שלב קומוניסטי)

במידה שהמדינה משלימה משימות אלה, שעבורו הוא נולד ועוברת תפקודו ההיסטורי של מניעה ודיכוי של ניסיונות שיקום קפיטליסטי, המדינה נוטה להיעלם כמדינה, זה אומר כשליטה על בני אדם, בשביל להפוך במנגנון ניהולית פשוט של הדברים. ירידה זו קשורה להיעלמותה של המעמדות שונים בתוח החברה, ולכן מתבצע השינוי של האיכר (או האומן) פחות או יותר בייצות אדמה קטנה בביצרנים תעשייתיים אמיתיים ונכונים.

זה מוביל לשלב של הקומוניזם עליון, מאופיין במרקס כדלקמן: "בשלב גבוה יותר של חברה קומוניסטית, כאשר נעלמה השליטה עבדותי של הפרטים לחלוקת העבודה, ועם זאת, הניגוד בין עבודה אינטלקטואלי ועבודה ידנית, כאשר עבודה היא לא רק אמצעי חיים, אבל הצורך הראשי בחיים; כאשר, עם פיתוחם של יחידים בכל ההיבטים, גם הגדיל את כוחות הייצור זורמים בסיקור המעיינות של עושר קולקטיבי, רק אז יכול להתגבר באופן סופי האופק הצר של הזכות הבורגנית, והחברה לחרוט על דגליו: מכל אחד לפי היכולות שלו; לכל אחד לפי צרכיו!".

תוצאה היסטורית גדולה זה נמצאה על ההרס של הניגודים בין האנשים, שתוצאותיו היו אי שקט, חסר ביטחון,’כללי, פרטי וקיים ללא סוף’ (בבאוף), גורל של הבני אדם בחברה קפיטליסטית; היא התנאי שלֹ השליטה אמיתי מהחברה על הטבע, מה אנגלס נקרא "המעבר מממלכת הצורך לזה של החירות’, שבו הפיתוח הכוח אדם הופך להיות בפעם הראשונה מטרה אמיתי של הפעילות אנושיות.

זה גם אז, כאשר בפרקטיקה החברתית מופיעה הפתרון של כל הסתירות של חשיבה תיאורטית מסורתית "בין קיומו ומהותו, אובייקטיבציה וחיוב עצמי, חופש והצורך, פרט ומין" (מרקס), ומכאן שהקומוניזם מקבל הדירוג שנתנו המייסדים של סוציאליזם מדעי "החידה של ההיסטוריה בסופו פתר".

שיקום של המפלגת הקומוניסטי ברחבי העולם
 
 

השיקום באופן לאומי ובינלאומי של המפלגת פוליטי פרולטרי שתוכל להבטיח המשיכות הפוליטיקה מהפכנית, לא תוכל להיות עובדה היסטורי בפועל, אם הכוחות המובילים של הפרולטריון מהמדינות יותר מתקדמות וגם אלה של פחות מפותחות אינו מכוונים מאחורי עמדות קרדינליות מוגדרות לפני. הקומוניזם אורטודוקסי שונה מכל הזנים פחות או יותר קולקטיביסטים קיצונים, כי מכחיש כי האבולוציה של חברה המודרני יגמר בסופו עם השעתוק מהתופעה היסטורית הזו, לכן, שאותם חוקים ש בשלב הנוכחי של השלטון קפיטליסטית, במהות פשיסטית, קובעים הסוף של המאבק הפוליטי בין מפלגות הבורגניות, כי המאבקים הנוכחים אלה רק אלקטורליים, גם יכולים לעזוב את הפרולטריון לא כשיר להפך במפלגת מהפכנית. בניגוד לכך, אומר, שהדהייה של הניגודים, בין אם פורמלים, בין ימין לשמאל קלאסי, בין ליברליזם ואוטוריטריזם, בין הפאשיזם והדמוקרטיה, מספק את הבסיס היסטורי טוב ביותר לפיתוחה של מפלגת בהחלט קומוניסטית ומהפכנית. הביצוע של האפשרות זו מקושרת, לא רק לפיצוץ בלתי נמנע של משבר פתוח בזמן פחות או יותר קצר ותחת כל צורה, אבל להחרמה אובייטיבי של הניגודים חברתיים באותם שלבים של התרחבות ושגשוג. כל מי שמבטא ספק מינימום על הנקודה הזו מטילה ספק, למעשה, בפרספקטיבות היסטוריות של המהפכה הקומוניסטית. פסימיזם כזו מסוברת בפרופורציות של הבעיטת שנקבעו הניוון האינטרנציונל השלישי, המלחמה האימפריאליסטית העולמי השנייה וההתרחבות הגלובלית של הון עם ההתחזקות בעקבותיה. זה לא יותר שההשתקפות של הנצחון הרגעי של הון לתוך חשיבה של ה"קברניהם". אבל רחוק מלהבטיח את נצחיותו של המשטר, הניצחון הזה באמת קובע, מעכב אותו, הפיצוץ מהפכנית אלימה ביותר בהיסטוריה

* * *

הפיתוח לא יכול לציית לכללים פורמליים, כמו שרבות מתנגדות אנטי סטליניסטית טענים תחת השם "צנטרליזם דמוקרטית", ושמבוסס בלטען שהכיוון הנכון תלוי בחופש הביטוי של מחשבה ורצון של "הבסיס" הפרולטרית, כמו גם כבוד לכללים דמוקרטייםוקנונים אלקטורליים בבחירה של אחראים ברמות שונות. למרות שאנחנו לא מכחישים כי הטרדה של תנועות אופוזיציה ואי סדרים בצורה הנהגותי, היו שימש למעשה להתנחל, ברוסיה וכל העולם, המסורת הקןמוניסטית המהפכנית, המפלגה שלנו מגדירה ותמיד הגדרה החיסול הזה, בעצם, כחיסול של פרוגרמה וטקטיקה אחד שהאפשרי חזור לכללים אירגונים בריאים אוהבים לטרוצקיסטים, לא היו מונעים דבר. באופן דומה, לעתיד, יותר שחוק שמבטיח את שימוש רחב וקבוע של המנגנון הרוב, אנחנו מסתמכים על הגדרה באופן חד משמעי וללא פרשות של המטרות ושיטות של מאבק מהפכני. המפלגה, או השיג ליצור את האיברים שלו באופן פנימי באמצעות הבחירה של אלה בבירור מסוגלים לבצע ללא ספק את ה"קתכיזמו", או צריך לשאלת עצם קיומה. במצב כזה, בחירה זו היא שיש לבצע, לא כל מודל הפעלה פנימי. כזו הוא המרכיב של הסיסמאה "צטרליזם אירגונית" שהתנועתנו ראשון והמפלגה היום טען בניגוד תמיד והיום מתנגד ל"צנטרליזם דמוקרטי". צנטרליזם האורגנית מדגישה את האלמנט היחיד שבאמת חיונית, שהוא לא לרוב, אבל לפרוגרמה. לא לדעה פרטית, אבל המסורת ההיסטורית ואידיאולוגית של התנועה. תפיסה זו מקבילה מבנה פנימי שלמסיתי של חירויות פרט וקולקטיביות עשויים להחתים כדיקטטורה של ועדות או אפילו של יחידים, אך במהות ממלא את התנאי סינה קוא נום להתמדתה של המפלגה כארגון מהפכני: דיקטטורה של העקרונות. אם תנאי זה מתקיים, המשמעת של הבסיס להחלטות של המרכז מתקבלת עם חיכוך מינימאלי, ובהפך דיקטטורה אמיתית ונכונה של יחידים היא חייבת כאשר הטקטיקה של המפלגה שחרר את עצמו מסמכותו של הפרוגרמה, מייצר מתחים וזעזועים מרק אפשר לצאת קדימה תחת הליכים משמעתים, כפי שזה קרה באינטרנציונל עוד לפני נצחונו של סטאלין. ההתפתחות היסטורית של המפלגת מעמדי מצייג, בכל תקופה, "העקירה של ואנגארד פרולטרית מהשטח מתנועות ספונטניות נובעות מאינטרסים חלקיים וקבוצתים, לפעולה פרולטרית כללית. תוצאה הזה מועדף לא על ידי הכחשה של התנועות בסיסיות האלה, אלא בהפך, לפועלה אקטיבי במאבקים פיזיים של הפרולטריון על ידי האירגון המפלגתי, אם כי עדיין עוברי. העבודה של העבודה של תעמולה אידיאולוגית ופרוסליטיזם, שאה באופן טבעי לשלב פנימי של בירור אידאולוגי, לא יכולה לפיכך להיות מופרדת מהתערבות בתנועות המחאה ש, בלי לתת להם ערך של מטרה בפני עצמה ל"הישגים" האיגוד העובדים, משקפים לדאגה כפולה: לעשות מהתנועות האלה אמצעים כדי לרכוש את הניסיון ותדרוך חיוני להכנה מהפכנית אמיתית, על ידי ביקורת חסרת רחמים של אומדנים, הנחות ושיטות של איגודים ומפלגות של שיתוף פעולה שולטות בהם, ו, בשלב מתקדם יותר, לבצע האיחוד ושיפור מהפכנית בניסיון חיי, דוחפים בהם להישג מלא ושלם. אם נכון להיום, כל הבעיות הקשורות לפיתוח של המפלגה, המצאים במסגרת היסטורית של המשבר אידאולוגית ופרקטי ללא תקדים בתנעה הסוציאליסטית הבנלאומית, בכל זאת, הנסיון לשעברמספיקים כדאי לבצע את החוק הבא: השיקום של הכח התקפית של המעמד הפועלים לא כול להיות לעולם התוצאה של סקירה, של עדכון של המרקסיזם, ופחות מאי פעם, מה"יצירה", מאמורה דוקטרינה חדשה, בהפך רק יכול להיות התוצאה של שיקום של הפרוגרמה המקורית ש, מול הסטיות של האינטרנציונל השנית, היה מאובטח על ידי המפלגה הבולשביקית, ובפני האלו של השלישית, היו מאובטח ע ידי השמאל המרקסיזטית האיטלקית בתנאים כללים גרועים בגדול. בכל מקום שהמאבקים לקראת הקומוניזם הולך לחדש, בכל הזמן שנאשר אד זה, התנועה הבינלאומי עתידי לא יכול להיות יותר שהנקודה היגיע הסטורית של המאבק שהתפקדה התנועה המדוברת, וכנראה אפשרי שאפילו יהיה תפקידה מכריע באופן פיזית. מסיבה זו, בשלב הנוכחית של שיקום מחדש של עבורי של אינטרנציונל יכול לקחת צורה אחד:הצטרפות לפרוגרמה ופועלה של המפלגת הקומוניסטית האינטרנציונל ויצירת קישורים אירגונים שעונים לצנטרליזם אירגונית ופיטורים מכל סוג של דמוקטיזם.

* * *

הקומוניזם היא דרישה עולמי, מחלט, בחברה נוכחית. מוקדם או מאוחר, את ההמונים פרולטרים יחזרו לתקיפה למבצרים של הקפיטליזם בגל מהפכנית עצום. ההרס של המבצרים האלה והנצחון של הפרולטריון, ניתן לאמת רק אם נוטה לשיקום המפלגת מעמיקה ומרחיב בעלם כולו. הקיומה של המפלגת העולמית של הפרולטריון: הנה המטרה של כל אלה שרוצים הנצחון של המהפכה הקומוניסטי, שכבר נלחמים נגדה הכוחות הקואליציה של האינטרנציונל בורגנית.